תמונה 8

כשלילד שלי קשה

הילד המתוק שלי עולה לכיתה א ויש לו כמה חששות. לשמחתי הרבה הוא משתף אותי. אבל במקביל לשמחה עולה בי גם צורך חזק מאד להסיר דאגה מליבו כמה שיותר מהר. רצוי שזה יהיה במשפט מחץ אחד שיסגור את כל הסיפור (אני יודעת שאין אחד כזה אבל עדיין מייחלת לו). אני גם מאד רוצה לדבר איתו כמו עם חברה, למשל, שיחה של מבוגרים, הגיונית כזאת ושהוא יבין שהחששות שלו פשוט לא מוצדקים (אני יודעת שההגיון לא רלוונטי כשמדברים על רגשות אבל עדיין היה לי נוח מאד אם זה היה אפשרי). בעיקר הייתי רוצה להראות לו שאם הוא רק יעשה ככה וככה אז הכל יהיה בסדר (ברור, לי זה תמיד עובד… בגיל 39…אההה לפעמים…). כל המחשבות האלה עוברות לי בראש תוך כמה שניות ולמרות שאני יודעת שהדרך הזאת היא לא זאת שאני רוצה ללכת בה אני עדיין הולכת בה כי ככה אני רגילה אבל לפעמים אני מצליחה להימנע מללכת בדרך הזאת ולעבור לתוכנית ב.
תוכנית ב לוקחת בחשבון כמה עובדות:
1. אני לא יכולה לפתור לילד שלי בעיות, רק לעזור לו להתמודד.
2. כשהוא מתמודד עם קשיים זו הזדמנות להתפתחות ולמידה, ולכן זה בסדר שקשה לו.
3. ילדים מעבדים מידע דרך החושים, דרך חוויות ולא דרך הגיון.
4. הוא זקוק ממני לאמפתיה אבל לא להזדהות מוחלטת.

בתוכנית ב אני גם שואלת את עצמי כמה שאלות:
1. מה החוויה שאני רוצה שהילד שלי יחווה מעצם זה שהוא שיתף אותי (שמקשיבים לו, שזה בסדר שקשה, שאנחנו כאן בשבילו ועוד)
2. מה אני רוצה שהילד שלי ילמד על הכוחות שלו כשהוא מתמודד עם קושי?
3. מה המיומנויות שאני רוצה לחזק אצלו מתוך ההזדמנות הזו (ביטוי עצמי, גיבוש הרצון שלו)

אז אחרי שהכנסתי את כל הנתונים ל"מחשב" הצעתי שניקח לוח גדול ונצייר עליו, נדביק גזרי עיתון ונכתוב כל מה שהוא מרגיש. כך קודם כל הוא הביע את החששות שלו ולא רק במילים אלה דרך חוויה ולפעמים זה מאוורר את הרגשות וכבר מפחית את החרדה. שנית, זה איפשר לו להסתכל על הקושי ולראות אותו מעוד זוויות ואולי הסיפור שהיה לו בראש התחיל קצת להשתנות. שלישית, תוך כדי היצירה יכולנו לשוחח על מה הוא היה רוצה שיהיה וזה איפשר לו לזוז קצת ולא "להיתקע" בתוך הפחד. רביעית, זה היה זמן מאד מהנה והוא ביקש לחזור ליצירה מספר פעמים.

בסופו של דבר ברור לי שיש לו התמודדות ולא פתרנו את הבעיה (כמו שאמרתי, אני לא חושבת שאני יכולה לפתור לו את הבעיות שלו) אבל אני יודעת שעבורו זה כבר לא כל כך נורא כמו קודם, אני יודעת שהוא מרגיש שהוא יכול לפנות אלינו כשקשה לו, אני יודעת שהעברתי מסר שאני סומכת על הכוחות שלו (מעצם זה שלא ניסיתי לפתור לו את הבעיה), אני יודעת שהוא למד עוד משהו על ביטוי עצמי ואני יודעת שהצלחתי להגיע אליו דרך העולם שלו, עולם הילדים שהוא עולם הרגש ולא הקוגניציה ועם זאת לא להישאב למערבולת הרגשית שלו. במילים אחרות, ניצלתי את ההזדמנות לצמיחה והתפתחות עבור שנינו ומתוך כך גם הקושי שלו השתנה, קיבל צורה אחרת ויותר קל לו להתמודד איתו.

במבחן המציאות, הילד שלי כבר פחות מביע חשש ופחד. זה כמובן יכול להשתנות ככל שכיתה א תתקרב אבל בתחושה שלי הוקל לו והפחד לא מנהל אותו.

 

אני לא יודעת אם זאת הדרך שבה אבחר בכל פעם שהילד שלי יביע קושי וגם לא יודעת אם זאת הדרך הנכונה עבורכם. אני רק יודעת שתוכנית א לא משרתת את ההורות שלי כפי שאני רוצה שהיא תיראה ואני מאמינה שהרבה הורים מחפשים את הדרך הנכונה להם. כדי לברוא את ההורות האופטימלית (לא המושלמת) עבורכם ממליצה לשאול את עצמכם מה חשוב לכם והאם מה שאתם עושים היום מייצג את ההורות שאתם רוצים.
אשמח מאד לשמוע על דרך החשיבה שלכם. מה עובר לכם בראש כשהילד שלכם מתמודד עם קשיים, איזה תפקיד אתם לוקחים על עצמכם ברגע הזה ולאן זה מוביל אתכם?

תגובות