3

מה עושים עם כל האנרגיה הזאת?

8

הוא נכנס אליי לחדר הטיפולים כרוח סערה. התחיל ממשחק אחד ומיד עבר לשני ומהר מאד לשלישי וכן הלאה. ילד בן ארבע, שמח, כובש. דיבר איתי תוך כדי, בלי לעצור. שאלתי אם הוא מתרגש ואמא שלו פסקה: "הוא פשוט היפר". יכולתי להבין למה היא חושבת ככה, זה מה שהיא חווה כל הזמן והמעורבות הריגשית שלה מקשה עליה לראות מעבר לעובדה שהילד שלה תזזיתי. אבל היה לי ברור שיש מעבר, הרבה מעבר.
הוצאתי משחק של חיות שחלקי הגוף שלהן מתחברים באמצעות מגנט. משחק שתמיד "מצליח" ואכן הוא הצטרף אליי למשחק. בפעם הראשונה חיברנו את חלקי הגוף ביחד ואז הוא קם ופרק את המתח שהצטבר לו בגוף בריצה וחזר אליי. הפעם לא עזרתי והוא ביקש לחבר ביחד. מיד אמא שלו קפצה ואמרה: "אתה יכול לבד". זה כמובן נכון אבל הוא ביקש עזרה, אז נתתי לו להתמודד קצת יותר מבפעם הראשונה ושוב, הוא סיים ורץ לפרוק מתח. בפעם השלישית הוא חזר והרכיב לבד. הוא כל כך נהנה שחזר על הפעולה מספר פעמים. שאל אותי שאלות וביקש את ההתייחסות שלי כחלק מהמשחק ונהנה מההצלחה שלו ומהאינטראקציה ביננו.

בעיקר שמחתי לראות שכבר הצורך לקום ולפרוק את האנרגיה פחת. כלומר, חלק מהמתח נובע אצלו ואצל ילדים רבים מעצם ההתמודדות ומהפחד להיכשל ולא בהכרח מהפעולה עצמה. מכאן כבר יכולנו להרחיב את המשחק. לקחנו את החיות שילכו איתו על מסלול והוא התמסר ותרם רעיונות ופתאום הוא כבר לא נראה כל כך "היפר". פתאום הוא משתף פעולה, חוקר את המשחק לעומק ודבק בו לאורך זמן. כלומר, "היפריות" היא גם תוצר של נסיבות.

תוך כדי משחק עם ילד אני מזהה גם את הקשיים הסנסורים- מוטורים שהם המקור לקושי הראשוני ובהחלט היה ברור שיש לו תחושתיות יתר, שסכמת הגוף שלו לא התפתחה בצורה מיטבית ויש קשיים רבים בתכנון תנועה והתארגנות ויש להתייחס ולטפל בכל אלה. אבל לתגובות שלנו יש השפעה משמעותית והלחץ שלנו מגביר את הקשיים האובייקטיבים ודוחף בדיוק לכיוון השני. להגיד להורים לא להיות בלחץ או לא להלחיץ את הילדים זה חסר טעם (האם כשמישהו אומר לכם "אל תפחדו", "אל תילחצו" ושות' זה מרגיע אתכם?) אבל אני יכולה להציע כמה שאלות שתוכלו לשאול את עצמכם כשאתם חשים בלחץ הזה וגם בדיעבד. נסו לשאול את עצמכם:

*למה ההתנהגות המסוימת הזאת מלחיצה אותי?
*למה חשוב לי לכוון את המשחק או את ההתנהלות למקום המסוים שאליו אני מכוון\ת?
*מה חשוב לי כשהילד משחק? החקירה והתהליך או התוצאה בלבד?
*האם מה שאני רוצה לומר ממש עכשיו יקדם או ישבור את הכלים (מאמינה שכבר יש לכם איזשהו נסיון ואתם יכולים לענות על כך בכנות….)?
*האם המשחק "נחשב" רק אם משחקים בו בדרך המקורית או שאפשר להפיק ממנו ערך גם בדרכים אחרות (בדרך כלל אלה יהיו הדרכים שהילד יציע)?
*מה בי כהורה גרם להצלחה של משחק בפעמים שזה קרה?
*אילו מסרים הייתם רוצים להעביר להם בנושא של הצלחה וכישלון?

לשאול את עצמנו שאלות כאלה ודומות להן מאפשר רגע לעצור ולהסתכל מנקודת מבט אחרת, לחקור את המניע האמתי שלנו ובסופו של דבר גם לגשת למצב ממקום אחר. פחות שיפוטי, פחות לוחץ ויותר מאפשר. יש כמובן מקום להכוונה וללימוד אבל השאלה איך עושים את זה. אם כל הזמן יש לנו הערות, תיסכולים וחוסר שביעות רצון מההתמודדות של הילד שלנו אז הוא פשוט יברח, ימנע, לא ירצה להתמודד בכלל והפרשנות שלנו תהיה שהוא לא מסוגל להתמקד ולהתמיד, שהוא צריך לזוז כל הזמן, ששום דבר לא מעניין אותו.

החלק הכי טריקי בסיפור הוא כזה: ברגע שאנחנו חושבים שהילד שלנו "היפר", זה גם מה שהוא יחשוב על עצמו וזה כמו מעגל קסמים שהיחידים שיכולים לפתוח אותו הם אנחנו, ההורים\ המבוגרים שמעורבים בחייו של הילד. איך עושים את זה? מתחילים לשאול שאלות. השאלות עוזרות לנו לפעול ממקום פחות אוטומטי וכשאנחנו פועלים ממקום אחר, פחות אוטומטי, אפילו קצת, גם הילד שלנו יכול לפעול ממקום אחר. כל תנועה הכי קטנה יש לה ערך גדול!

ועוד כמה שאלות מנקודת מבט נוספת: האם ילד אנרגטי זאת בעיה? מתי האנרגיה הזאת כן משרתת את הילד שלי? היכן הוא פורח בזכות האנרגיה הזאת? אפשר להסתכל על אנרגטיות מנקודת מבט חיובית. ילדים אמורים להיות פעילים והשאלה האמיתית היא איך מנתבים את האנרגיה למקומות של פעילות מוטורית החשובה כל כך בגילאים הצעירים ולמקומות של יצירתיות והבעה עצמית.

ואם אנחנו כבר שואלים שאלות, אז תגידו את האמת: לא הייתם רוצים קצת מהאנרגיה הזאת?

תגובות